החלטה
מונחת בפני בקשה לסילוק התביעה כנגד הנתבע 2/המבקש על הסף, בהתאם לתקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.
על קוצו של יוד, התביעה הוגשה ע"י שיכון ובינוי סולאריה בע"מ (להלן: "המשיבה"/"התובעת") כנגד אלביליה חנן בע"מ (להלן: "המבקשת"/"הנתבעת") וכן מר חנן אלביליא (להלן: "המבקש"/"הנתבע"). הרקע לתובענה הינו התקשרות חוזית בין הנתבעת לתובעת לשם אספקת מערכת סולארית מטעם האחרונה לנתבעת. בין היתר טוענת התובעת בתביעתה כי הנתבע חתם והצהיר שהמבנה, עליו אמורה היתה לקום המערכת, בנוי כדין - בדיעבד הסתבר שלא כך הדבר וכי יתרת התשלומים לא שולמה ע"י הנתבעים. לטענת התובעת, מעשי הנתבע מקימים נגדו עילת תביעה משום עוולת התרמית, ניהול מו"מ שלא בתו"ל, הפרת חוזה, קיום חוזה בחוסר תו"ל ועשיית עושר ולא במשפט.
טענות הצדדים בבקשה דנן
לטענת המבקשים, המבקשת היא זו שהתקשרה עם המשיבה ולא המבקש באופן אישי ואין להתיר במסגרת תביעות חוזיות מעין "הרמת מסך" נגד מנהלים ו/או בעלי מניות. לא נטען בכתב התביעה כי אירע מקרה חריג המצדיק הרמת מסך באופן שיחייב אישית את המבקש אלא מצוין באופן כללי כי מעשיו מקימים נגדו עילת תביעה ישירה משום עולת התרמית, ניהול מו"מ שלא בתו"ל וכ'ו... אין בכל אלה לאפשר הרמת מסך. עוד טוענים המבקשים לחשיבות האישיות המשפטית הנפרדת. לסיום טוענים, כי כתב התביעה אינו מבסס כל תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק כי קיימת עילה לחיוב המבקש אישית, "גרירתו" להליכים משפטיים נוגדת את ההלכות לעניין אישיותו המשפטית הנפרדת של התאגיד.
מנגד טוענת המשיבה בתגובתה, כי אין לדון בשאלות עובדתיות בבקשות סף שכן אין עורכים משפט זוטא בגין טענות ההגנה. עוד טוענת, כי הלכה פסוקה היא שסעד דחייה על הסף הינו מרחיק לכת מאוד. בקשת המבקשים אינה מצביעה על נימוקים כבדי משקל לדחייה ומתבססת על פירוש מוטעה של הדין. הרמת מסך אינה מהווה עילת התביעה כלל ועיקר, עסקינן בהטלת חבות אישית על נושא משרה שאינה סותרת את עיקרון האישיות הנפרדת.
בתשובה לתגובה טוענים המבקשים, כי הבקשה מתייחסת לכתב התביעה המתיימר להטיל אחריות אישית על נושא משרה חרף עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. המשיבה לא הצליחה בתגובתה להצביע על עילה כלשהי נגד המבקש למעט העובדה כי משמש הוא כנושא משרה במבקשת. בהמשך, חוזרים המבקשים על חשיבות עקרון האישיות המשפטית הנפרדת ועל הטענה בעניין הרמת מסך ההתאגדות. לסיום טוענים, כי במסגרת כתב התביעה לא נטען כיצד ניהל המבקש מו"מ בחוסר תו"ל, כיצד הפר את החוזה וכן לא פורטה עוולת התרמית.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה הנני סבורה כי דין הבקשה להדחות כפי שיבואר להלן.
יאמר מיד, מודל אחריות אישית של נושא משרה הינו תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך וככלל זה המודל אינו פוגע באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. זאת, בניגוד להרמת מסך. על ההבדלים בין הרמת מסך לאחריות אישית ראו ע"א 9916/02 בן מעש אהרון נ' שילרר חב' לבניה בע"מ [פורסם בנבו]:
"יש לציין, כי תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה, כדי לממש מטרה בלתי כשרה הרצויה לבעל המניות (ראו ס' אוטולנגי "הרמת מסך אחד מהנימוקים לה" הפרקליט כה בעמ' 465). הרמת מסך כזו מכוונת כנגד בעלי המניות, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק (ראו ע"א 4606/90 מוברמן ואח' נ' תל מר בע"מ, פ"ד מו (5) 353). אחריות אישית הינה תופעה נורמטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה. יש להדגיש, כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה "להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת" (ראו א' חביב-סגל "מגמות חדשות בהלכות הרמת המסך", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 197, בעמ' 214; ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ ואח', פ"ד מח (5) 661). אבחנה זו חשובה היא, שכן האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קנה המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים - לעומת זאת - הרמת המסך, חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה (ראו א' פרוקצ'יה "מושג ותיאוריה בתורת האישיות המשפטית", עיוני משפט י"ז (תשנ"ב) 167)." (ההדגשות אינן במקור – ח.פ).
לאור האמור, טענתם העיקרית של המבקשים, בעניין חשיבות האישיות המשפטית הנפרדת, אינה רלוונטית שעה שעילת התביעה אינה מבוססת על הרמת מסך כי אם על מודל האחריות האישית ולפיכך אין פגיעה באישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד. לעניין מודל האחריות האישית ראו ע"א 230/80 פנידר חב' להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' דוד קסטרו, פ"ד לה(2) 713, 725-726:
"...אין מקום להבחין, לעניין תחולתו העקרונית של סעיף 12לחוק החוזים, בין שלוח סתם, המנהל משא ומתן, לבין מנהל, המשמש כאורגן של חברה, המנהל משא ומתן. תורת האורגנים, אשר פותחה במאה העשרים, באה בעיקרה לאפשר הטלת אחריות אישית על תאגיד, תוך ייחוס מחשבות ופעולות האורגן לתאגיד. אין בתורה זו, בדרך כלל, כדי לשחרר את האורגן מאחריות אישית, במקום שמתקיימים יסודותיה של משבצת אחריות. אין מנהל של חברה משוחרר מאחריות בנזיקין או בפלילים, רק משום שהוא משמש כאורגן של החברה. על-כן נראה לי, כי עצם העובדה, שמנהל המשא והמתן אינו שלוח סתם אלא אורגן דווקא, אין בו כדי למנוע את תחולתו של סעיף 12לחוק החוזים."
בענייננו, המבקש פעל לכאורה כאורגן בנתבעת וההסכם נשוא התובענה נכרת עם הנתבעת באמצעותו כמו גם ניהול המשא ומתן לכריתתו של חוזה זה. כתב התביעה מייחס למבקש אמירות ומצגים שונים במהלך המשא ומתן, ראו למשל סעיפים 11 ו- 16 לכתב התביעה. סעיף 31 לכתב התביעה מפרט את עילות התביעה הלכאוריות. אמנם, מסכימה אני עם ב"כ המבקש כי היה מקום לפרט פירוט יתר מהם בדיוק מעשי התרמית; חוסר תום הלב המשווע וההתנהגות המבישה המיוחסת למבקש, ראו בעניין זה גם את תקנה 78 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. כתב התביעה בעניין זה הינו לקוני וכוללני, ומצריך פירוט יתר. עם זאת – במידה ותצליח המשיבה להוכיח טענות אלו, אזי התביעה האישית כנגד המבקש עשוייה להתקבל. זהו המבחן הקובע השולל סילוק על הסף ולכן דין הבקשה להדחות. אכן, סילוק על הסף הינו סעד קיצוני שיעשה במקרים חריגים ומובהקים, אינני סבורה כי המקרה דנן נופל להגדרה זו.
לפיכך, הבקשה נדחית. עם זאת, המבקש בהחלט רשאי להפנות כל בקשה בעניין מתן פרטים טובים יותר; שאלון וכו', אשר יסייעו לו בהכנת הגנתו ויבהירו את גדרן של הטענות העובדתיות המופנות אישית כנגד המבקש.
ניתנה היום, י"א חשון תשע"ב, 08 נובמבר 2011, בהעדר הצדדים.